מלול ואח' נ' קל אוטו תחבורה (1994)בע"מ

פסק דין

בפניי ערעור שהגישו המערערים על החלטתה של כב' הרשמת קרן כץ מיום 14.2.11, לפיה נדחתה ההתנגדות שהגיש המערערים בכל סכום התביעה, למעט סך של 6,000 ₪, אשר הרשות להתגונן בגינו ניתנה לפנים משורת הדין, ובכפוף להפקדת סך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 40 ימים (ת"ת 52104-12-10).

במסגרת הערעור עותרים המערערים כי תינתן להם הרשות להתגונן כנגד כל סכום התביעה.

בהתאם להחלטתי מיום 7.3.11, הוגשו עיקרי טיעון בכתב מטעם הצדדים.

ההליכים בפני הרשמת

הורתו של הליך זה בבקשה לביצוע תביעה לסכום קצוב בסך 32,772 ₪, שהגישה המשיבה כנגד המערערים במסגרת תיק הוצל"פ 01-76978-10-5, לתשלום חוב בגין השכרת רכבים מאת המשיבה.

מטעם המערערים הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות וכן התנגדות לביצוע התביעה. הבקשה נתמכה בתצהירו של המערער 2 (להלן: "המערער").

עיקר הטענות בתצהירו של המערער נסמכו על כך שבין המערער למשיבה התקיימו יחסי שכירות רכב באמצעות מר דביר ויינברג נציג המשיבה. כן נטען על ידי המערער כי בחודש נובמבר 2009 הוחזר הרכב והופסקה ההתקשרות כאשר לצורך גמר החשבון שולם סך של 10,000 ₪.

ביום 14.2.11, התקיים בפני הרשמת דיון בהתנגדות, במהלכו סיכמו הצדדים עיקרי טענותיהם, לאחר שב"כ המשיבה הודיע כי הינו מוותר על חקירת המערער על תצהירו.

הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הרשמת הינם כדלקמן:

הנימוקים העובדתיים הקשורים להארכת מועד לא פורטו בתצהיר המערער אלא פורטו באופן כללי בלבד בבקשה עצמה לפיהם נטען כי האיחור נבע מרצונו של המערער לשכור ייצוג משפטי וכן מרצונו להשיג אישורים בדבר שלילת רישיון נהיגתו.

במסגרת תצהירו טען המערער כי מכרטסת המשיבה אשר צורפה על ידה לכתב התביעה עולה כי המשיבה המשיכה לחייב את המערער לאחר סיום העסקה ועל אף סיום העסקה. ואולם, אכן מעיון בכרטסת ובחשבוניות שצורפו הופקו מרבית החשבוניות בשנת 2010 ונרשמו בכרטסת בשנת 2010, לאחר סיום העסקה בין הצדדים והחזרת הרכב. אך יחד עם זאת, כל החשבוניות מתייחסות, ללא יוצא מן הכלל לתקופת השכירות שבה הושכר הרכב, החל משנת 2008 וכלה בסוף שנת 2009.

על אף שהמשיבה לא הפיקה חשבוניות בזמן אמת אלא רק בשנת 2010, ברור כי חשבונו של המערער לא חויב פעמיים ולא חויב עבור החשבוניות שהופקו בשנת 2010 בגין התקופה שבה עשה המערער שימוש ברכבים.

הסכום שאותו שילם המערער ע"ס 10,000 ₪, בא לידי ביטוי ביום 2.11.09 והוא מתייחס לחובו בכרטסת שנרשם קודם לכן. לפיכך הוקטן בהתאם בעמודה המצטברת בשקלים בכרטסת בהתאם לתשלומים ביום 2.11.09. לא הועלתה במסגרת הבקשה טענה כי לא הופקו חשבוניות על סכומים אלה ולכן אין להתייחס לטענה זו במסגרת הסיכומים, מה גם שאם לא הופקו חשבוניות הדבר לא מהותי למצב החוב של המבקש, שכן הסכומים ששולמו נרשמו בכרטסת והחוב הוקטן בהתאם.

כאמור, החוב בכרטסת נצבר לגבי חלקים מהתקופה להשכרת הרכב ולא עבור התקופות המפורטות בחשבוניות נשוא התביעה. לכן, אין כל ראייה כי המערער שילם עבור השכרת הרכב לגבי החשבוניות שנרשמו והופקו ביום 31.1.10, ושמספריהן צורפו לכתב התביעה.

לא נטען על ידי המערער במסגרת תצהירו כי החשבוניות האמורות שולמו על ידו במועד כלשהוא.

לא נטען על ידי המערער בתצהירו כי מר דביר ויינברג הונה אותו וכי קיבל תשלומים עבור חשבוניות אלה. יתרה מכך, ממילא מדובר בטענות בלתי רלבנטיות שכן ככל שישנה בפי המערער טענה כי אותו אדם רימה אותו, עליו להגיש כנגדו תביעה.

לגבי הסך של ה - 6,000 ₪, עולה מהרישומים בכרטסת כי סכום זה שולם בשיק, אשר חזר בתאריך 12.1.10. המערער טען כי שילם סכום זה במזומן, אך לא צרף כל אסמכתא להוכחת טענתו זו. למרות שהתאריכים היו ידועים, לא צרף המערער כל דף חשבון בתאריכים המתאימים (בין תאריך ההפקדה לתאריך החזרת השיק) כדי להראות שלא חזר כל שיק בחשבונו ולא כל ראיה אחרת.

בהתאם לאמור נדחתה ההתנגדות של המערער בכל סכום התביעה, למעט סך של 6,000 ₪, חרף סברת הרשמת כי סיכוייו של המערער להוכיח כי שילם את הסך של 6,000 ₪, הינם קלושים. לפיכך, הרשות להגן בעניין ה – 6,000 ₪, הותנתה בהפקדת סך של 6,000 ₪, בקופת בית המשפט בתוך 40 ימים.

מעיון בתצהירה של המערערת 1 שהוגש במסגרת הבקשה לעיכוב הליכים, עולה כי המערערת 1 טוענת כי מסרה את פרטי כרטיס האשראי שלה לשם תשלום החוב באופן שוטף של המערער. כמו כן טענה שלא חתמה על כל הסכם שהוא עם המשיבה. ואולם, לאור התחייבותה לתשלום החוב, הרי שהתביעה לביצוע סכום קצוב כנגדה הוגשה כדין היות ובעצם הגשת פרטי כרטיס האשראי וההסכמה לשלם את דמי השכירות עבור הרכבים באופן שוטף די כדי להגיש את התובענה כנגד המערערת 1. משלא נמצא כל פגם בחוב ובתקופות השכירות נשוא התובענה, אין כל סיבה למחוק את המערערת 1 מהבקשה ויש לדחות את בקשתה וכן את התנגדותה. ההחלטה בעניין הפקדת הסך של 6,000 ₪, תחול גם על המערערת 1.